
מתוך "פטרסון" (2016), תסריט ובימוי: ג׳ים ג׳ארמוש. אדם דרייבר בתפקיד פטרסון, נהג האוטובוס. © Amazon Studios
בקצרה
- הכלל "אין סצנה בלי קונפליקט" מתאר דרך אחת להחזיק קהל. קישוטנקטסו, מבנה בארבעה חלקים שמקורו בשירה הסינית, מחזיק בניגוד ובהפתעה.
- גם בסרטים השקטים יש קונפליקט, כמו שמקי אומר, אבל הוא לא המנוע: ב"פטרסון" הכלב קורע את המחברת, ואת הסיפור פותרת מחברת ריקה.
- השאלה "מה מחזיק אותנו?" רחבה יותר מ"איפה הקונפליקט?". ולכתוב בלי קונפליקט, לפי סלין סיאמה, דורש יותר עבודה.
כל מי שלמד תסריטאות שמע את הכלל הזה, בניסוח כזה או אחר. רוברט מקי אפילו נתן לו שם. בספר Story (1997), שנולד מהסמינר שהוא מעביר כבר עשרות שנים, הוא קורא לו "חוק הקונפליקט": "שום דבר בסיפור לא מתקדם אלא דרך קונפליקט."
קונפליקט בתסריט הוא, בפשטות, מה שקורה כשדמות רוצה משהו ומשהו עומד בדרכה: אדם אחר, נסיבות, או חלק אחר בנפש שלה. הכלל אומר שבלי זה אין דרמה. לדעתנו הכלל מתאר דרך אחת, יעילה ובדוקה, להחזיק קהל, אבל לא את הדרך היחידה. מבנה הסיפור המזרח אסייתי בארבעה חלקים, שנקרא קישוטנקטסו, וסרטים כמו "פטרסון", מחזיקים אותנו במשהו אחר: ניגוד, תפנית שמשנה את המבט על מה שראינו, תשומת לב לפרטים.
בעד הקונפליקט
סיד פילד, שלימד דורות של תסריטאים את מבנה שלוש המערכות, מנסח את זה עוד יותר קצר בספרו Screenplay (1979): "כל דרמה היא קונפליקט."
ומקי לא מתעלם מהסרטים השקטים. לדבריו, תסריטים נכשלים מאחת משתי סיבות: עודף של קונפליקט חסר משמעות ואלים באופן מגוחך, או חוסר בקונפליקט משמעותי ואמיתי. על הסוג השני הוא כותב שאלה "פורטרטים מייגעים, שנכתבו כתגובה נגד הקונפליקט עצמו." יש לו סיבה טובה לחשוש. סצנה שבה שתי דמויות יושבות ומדברות, בלי שום דבר על הכף, יכולה להיראות עמוקה למי שכתב אותה ולשעמם את כל השאר. הקונפליקט מכריח את הכותב לשים את הדמות בלחץ ולראות מה היא בוחרת. זה עובד, וזו הסיבה שמלמדים את זה.
מבנה אחר
אבל יש מסורת סיפור שלמה שנבנתה אחרת. קישוטנקטסו הוא מבנה בארבעה חלקים שמקורו בשירה הסינית הקלאסית, בשיר המרובע בן ארבע השורות, ומשם עבר גם לכתיבה ולסיפור ביפן. ארבעת החלקים הם קי, הצגה; שו, פיתוח; טן, תפנית; וקטסו, חיבור. דוגמה מוכרת היא שיר עממי שמיוחס לראי סאניו, משורר ומלומד יפני (1780 עד 1832), שלפי המסורת השתמש בו כדי ללמד את המבנה. בתרגום שלנו:
- קי: בנות סוחר החוטים ברחוב הונמאצ׳י באוסקה.
- שו: הגדולה בת שש עשרה, הקטנה בת ארבע עשרה.
- טן: אדוני המחוזות הורגים בחץ וקשת.
- קטסו: בנות סוחר החוטים הורגות במבט.
אין כאן אף אחד שנלחם במישהו. השורה השלישית נראית בכלל לא קשורה: פתאום מופיעים אדונים חמושים. והרביעית מחברת אותה לבנות ומשנה את איך שקוראים את כל השיר. החץ והקשת הופכים לדימוי של היופי שלהן. העניין נבנה מהמרחק בין השורה השלישית לשאר, ומהרגע שבו המרחק נסגר.
קבוצת האמנים Still Eating Oranges, שנוסדה ב-2011, פרסמה ב-2012 בבלוג שלה פוסט על עלילה בלי קונפליקט, ובו כתבה על המבנה הזה: "הוא נשען על הצגה וניגוד כדי לעורר עניין." ובהמשך: "מה שמעורר עניין הוא לא קונפליקט ותחרות, אלא הצגה, שוני והפתעה." בשיר, הבנות והאדונים החמושים עומדים זה ליד זה בלי שום מאבק, עד שהשורה האחרונה מחברת ביניהם.
בספר Craft in the Real World (2021) טוען הסופר מתיו סלסס שכללי הכתיבה הם ציפיות, ושהציפיות האלה לא אוניברסליות. על רגע התפנית הוא כותב: "בסיפורת המזרח אסייתית, הטוויסט (טן) הוא לא עימות אלא הפתעה, משהו שמשנה את מה שהקהל חושב שהסיפור עוסק בו." ו-Still Eating Oranges עצמם מסייגים, לגבי המבנה בשלוש מערכות: "בשום אופן לא צריך לזרוק אותם. צריך לראות בהם כלים לסיפור של סוגים מסוימים של סיפורים."
שני מנועים לסיפור
לפי רוברט מקי, Still Eating Oranges ומתיו סלסס.
שלוש מערכות
- מה מחזיק אותנו
- קונפליקט
- השיא
- התגברות על מכשול
- הסוף
- ניצחון, הפסד או תיקו
ארבעה חלקים
- מה מחזיק אותנו
- ניגוד והפתעה
- השיא
- תפנית שמשנה את המבט
- הסוף
- חיבור
וקונפליקט יכול להופיע בשניהם.
"פטרסון", והבלון של מקי
"פטרסון" (2016) של ג׳ים ג׳ארמוש, שכתב וביים אותו, מציג שבוע אחד בחייו של פטרסון, נהג אוטובוס בעיר פטרסון. כל יום נראה אותו דבר: הוא קם מוקדם, נוהג, מקשיב לשיחות הנוסעים, ובהפסקות כותב שירה במחברת. בערב הוא מוציא לטיול את הכלב של אשתו, לורה, שאוהבת את השירים שלו ודוחקת בו לפרסם אותם, או לפחות לצלם עותקים. בראיון לאתר postPerspective (2017) אמר ג׳ארמוש: "נמנעתי בכוונה מקונפליקט, מאקשן, ובמידה מסוימת גם מעלילה." ובחוברת העיתונות של הסרט תיאר אותו כ"מעין תרופת נגד לקולנוע אפל, דרמטי מאוד או מוכוון אקשן."
אבל ערב אחד פטרסון ולורה חוזרים הביתה ומגלים שהכלב קרע את המחברת לגזרים. כל השירים אבדו. זה כן קונפליקט, והוא בדיוק מה שמקי צופה: "כמו בלון שלוחצים עליו, כמות הקונפליקט לא משתנה, היא רק בולטת לכיוון אחר. כשמוציאים קונפליקט מרובד אחד של החיים, הוא מתעצם פי עשרה ברובד אחר." מקי מוסיף שגם שעמום הוא קונפליקט פנימי, ושבסרטים מינימליסטיים הקונפליקט עובר פנימה, למחשבות ולרגשות של הדמות.

מקי צודק שהקונפליקט צץ, אבל הבלון שלו לא מסביר את הסרט. "פטרסון" לא בנוי סביב המחברת הקרועה. למחרת פטרסון יוצא לטיול, מדוכא, ומתיישב מול המפלים. אדם זר, שקורא ספר של המשורר האהוב עליו, פותח איתו בשיחה על שירה, ולפני שהוא הולך נותן לו מחברת ריקה. הסרט נגמר כשפטרסון כותב בה שיר חדש. את הסיפור פותר משהו שמגיע מבחוץ, כמו האדונים החמושים בשורה השלישית של השיר.
גם הייאו מיאזאקי לא אוהב את הנוסחה של נבל שמובס. הבמאי היפני כתב וביים את "השכן הקסום שלי טוטורו" (1988), על שתי אחיות שעוברות עם אביהן לבית ישן בכפר ביפן של שנות ה-50, בזמן שאמן מאושפזת, ופוגשות את טוטורו, השומר של היער. בראיון לניו יורק טיימס (2005) אמר: "הרעיון להציג את הרוע ואז להשמיד אותו, אני יודע שזה נחשב מיינסטרים, אבל אני חושב שזה רקוב."

המחיר
אפשר לחשוב שבלי קונפליקט הכתיבה נעשית קלה יותר. מי שעשתה את זה אומרת אחרת. "דיוקן של נערה עולה באש" (2019) של סלין סיאמה, שכתבה וביימה אותו, מתרחש בצרפת של סוף המאה ה-18: ציירת מגיעה לאחוזה מבודדת כדי לצייר את דיוקנה של בת אצולה צעירה לפני חתונתה, והשתיים מתאהבות. ב-Sight & Sound (2020) אמרה סיאמה: "ככה מלמדים אותנו לספר סיפורים: בשיעורי כתיבה, סצנה טובה היא סצנה של קונפליקט." ועל הסרט שלה, ב-Jezebel (2019): "כמובן, זה סיפור אהבה בלתי אפשרי, אבל אנחנו לא מספרים על המכשולים. אין קונפליקט." ואז, ב-Autostraddle (2020): "אבל אני יודעת לכתוב קונפליקט. זה בא לי ממש בקלות. לגישה האחרת צריך להשקיע הרבה יותר עבודה."

אורסולה ק. לה גווין, מחברת סדרת "ארץ ים", הרחיבה את זה מעבר לקולנוע. בספרה על כתיבה, Steering the Craft, כתבה: "קונפליקט הוא סוג אחד של התנהגות. יש אחרים, חשובים לא פחות בכל חיי אדם, כמו להתקרב, למצוא, לאבד, לשאת, לגלות, להיפרד, להשתנות." בסדנת כתיבה מקוונת שהעבירה ב-2016 ציטטה את הקטע הזה למשתתף ששאל על קונפליקט, והוסיפה: "עצם הנוכחות שלו לא תחזק את הסיפור, ועצם ההיעדר שלו לא יחליש אותו."
והיא מציעה גם דרך לשמוע אחרת את השאלה המוכרת. כשמורים, עורכים וסוכנים דורשים לדעת איפה הקונפליקט, היא כותבת, "לא פעם הם מתכוונים שהסיפור פשוט לא עניין אותם ולא ריגש אותם, והם לא רוצים לטרוח ולברר למה."
אורסולה ק. לה גווין
"קונפליקט הוא סוג אחד של התנהגות. יש אחרים, חשובים לא פחות"
Steering the Craft · עמוד 123
כשקוראים את התסריט של עצמנו, "איפה הקונפליקט?" היא שאלה צרה מדי. "מה מחזיק אותנו?" רחבה יותר, והתשובה עליה יכולה להיות קונפליקט, ניגוד, תפנית, או שבוע אחד בחיים של נהג אוטובוס שכותב שירים. אם בא לכם לנסות היום, אפשר לקחת סצנה שבנויה על ויכוח, ולנסות לכתוב אותה מחדש בארבעה חלקים: הצגה, פיתוח, תפנית וחיבור.
במקום "איפה הקונפליקט?"
שאלות לתסריט שלכם.
-
מה מחזיק את הקהל בסצנה הזאת?
-
איפה הניגוד?שתי תמונות שלא מסתדרות, ואז מתחברות
-
מה מגיע פתאום מבחוץ?הטן, התפנית
-
ואם יש קונפליקט, האם הוא המנוע?או בלון שבלט לכיוון אחר. רוברט מקי
לפעמים התשובה היא קונפליקט.
מקורות
- Robert McKee, Story (1997), עמודים 46 עד 49, 210 עד 212
- Syd Field, Screenplay: The Foundations of Screenwriting (1979, מהדורה מעודכנת 2005), עמוד 25
- Still Eating Oranges, The significance of plot without conflict, 2012; Plot structure all the way down, 2013
- Matthew Salesses, 25 Essential Notes on Craft, מתוך Craft in the Real World (2021), LitHub, ינואר 2021; 起承転結, ויקיפדיה היפנית
- Iain Blair, Jim Jarmusch on Paterson, postPerspective, ינואר 2017; Filmmakers We Love: Jim Jarmusch, Bleecker Street; פטרסון (סרט), ויקיפדיה
- A.O. Scott, Where the Wild Things Are: The Miyazaki Menagerie, The New York Times, יוני 2005
- Céline Sciamma: Sight & Sound, 2020; Jezebel, 2019; Autostraddle, 2020
- Ursula K. Le Guin, Navigating the Ocean of Story, Session 2, 2016; Steering the Craft, עמוד 123