יום רביעי, 18 בנובמבר 2026

הבלוג של FadeinIsrael

מאנשים שכותבים, לאנשים שכותבים

כתיבת תסריטים

איך כותבים תסריט: שלוש שאלות לפני העמוד הראשון

שלוש שאלות לפני העמוד הראשון, במקום כל המבנה. סורקין, גרוויג, סיאמה, אבי נשר, דנה מודן ויעל הדיה חלוקים בשאלה כמה לתכנן, ואנחנו נמשכים לאמצע: לתכנן את עמוד השדרה, ולגלות את הסצנות בדרך.

מתוך "חי בסרט" (2017), בימוי: ג׳יימס פרנקו. ג׳יימס פרנקו בתפקיד טומי ויזו, כותב את התסריט של "החדר" במכונת הכתיבה. © A24

בקצרה

  • שלוש שאלות מספיקות כדי להתחיל: מי רוצה משהו, מה עומד בדרכו, ולאן הסיפור נושב, פחות או יותר. את כל המבנה אפשר להשאיר לאחר כך.
  • המורים חלוקים בשאלת התכנון: סניידר ודנה מודן בונים הכול מראש, סורקין ויעל הדיה מגלים בדרך. אנחנו נמשכים לאמצע: לתכנן את עמוד השדרה, כמו ראשי הפרקים של אבי נשר או רשימת הסצנות שצריך של סלין סיאמה, ולגלות את הסצנות תוך כדי כתיבה.
  • הטיוטה הראשונה היא עוד לא התסריט: רוב הקולות כאן כותבים אותה מהר, בלי לחזור אחורה (שלושה עמודים ביום, אצל פילד). והכללים של סניידר, לפי יאיר רוה, מועילים בעיקר בשכתוב.

יש רעיון. אולי שורה אחת, אולי דמות שראיתם בתור בסופר, אולי רק תחושה שיש כאן סרט. המסמך פתוח, הסמן מהבהב, ואתם לא כותבים. לא כי אין לכם מה להגיד. כי לא ברור ממה מתחילים, ומה אפשר להשאיר לאחר כך.

חלון עליית הגג מואר בלילה, מתוך נשים קטנות
מתוך "נשים קטנות" (2019), תסריט ובימוי: גרטה גרוויג. חלון עליית הגג מואר בלילה, ובפנים דמות ליד השולחן. © Sony Pictures

מאחורי "איך כותבים תסריט" מסתתרים בעצם שני עניינים: ממה מתחילים, ואיך נראית טיוטה ראשונה שאפשר לשכתב. להתחלה, נדמה לנו ששלוש שאלות מספיקות: מי רוצה משהו, מה עומד בדרכו, ולאן הסיפור נושב, פחות או יותר. כיוון, לא יעד. ואת כל המבנה? על זה הוויכוח.

שלוש שאלות

שתי השאלות הראשונות באות ביחד, והן בעצם מנוע אחד. אהרן סורקין, התסריטאי שיצר את "הבית הלבן" וכתב את "הרשת החברתית" ואת "הנשיא מאוהב" (קומדיה רומנטית מ-1995 על נשיא ארצות הברית, אלמן, שמתאהב בלוביסטית), אמר בראיון עם דן ראתר בתוכנית The Big Interview: "בסוף הכול מסתכם בכוונה ומכשול." מי רוצה משהו, זו השאלה הראשונה. מה עומד בדרכו, זו השנייה. וזו, לדבריו, כל הדרמה.

סיד פילד אמר דבר דומה הרבה לפניו. פילד, מורה לתסריטאות אמריקאי, מחבר Screenplay (1979), שתורגם לעברית בשם "יסודות כתיבת התסריט", כותב שנושא של תסריט מוגדר כפעולה ודמות. פעולה היא מה שקורה, דמות היא למי זה קורה. ולפני שמתחילים, זה מה שהוא מציע לחפש: "פשוט תתחילו לחפש פעולה ודמות."

השאלה השלישית היא לאן הסיפור נושב. לא הסצנה האחרונה, לא נקודת המפנה של המערכה השלישית. כיוון. קרן מרגלית, שיצרה את "פלפלים צהובים", תיארה את זה בפאנל תסריטאיות במכללת ספיר ב-2012, שסוקר באתר און לייף: "אם אני צריכה ללכת לכיסא שלפני אני אלך בצורה משעממת. אבל אם אני לא אהיה בטוחה לאיזה כיסא אני הולכת זה יהיה יותר מעניין. כשאני צריכה להגיע לנקודה אני לחוצה מדי. אז יש לי כיוון כללי, ואני צועדת בו." זה ההבדל בין יעד לכיוון: יעד עלול לסגור את הסיפור עוד לפני שהתחיל, כיוון מושך אותו קדימה.

לפעמים הכיוון הזה הוא לא משפט אלא כמה רגעים שכבר רואים בעיניים. סלין סיאמה סיפרה על זה בהרצאת התסריטאים של BAFTA ב-2019. הסרט שלה "דיוקן של נערה עולה באש" (2019) מתרחש בצרפת של סוף המאה ה-18: ציירת מגיעה לאחוזה מבודדת כדי לצייר את דיוקנה של בת אצולה צעירה, והשתיים מתאהבות. סיאמה פותחת שני קבצים במחשב. "הרשימה הראשונה חופשית לגמרי, זו רשימה של רעיונות לסצנות, לפעמים תמונות, שורת דיאלוג; אין ביניהם קשר ולרוב הם עוד לא קשורים לעלילה." ברשימה הזאת של "דיוקן" היו גיבורה שרצה מהר לקצה צוק, דמות שעולה באש באמת, קבוצת נשים ששרות בלילה שיר לא מוכר, והסצנה האחרונה של הסרט. "אלה הסצנות שרוצים, אלה שלא צריך לחפש; הן המצפן שלכם, בשבילן עושים את הסרט." כמה רגעים כאלה כבר אומרים לאן הסיפור נושב, גם כשעוד אין עלילה.

ולפעמים הכיוון הוא פשוט התנגשות. "אפס ביחסי אנוש" של טליה לביא, קומדיה שחורה מ-2014 על פקידות בבסיס צבאי נידח בנגב, התחיל מהתנגשות כזאת. לביא סיפרה בשיחה אחרי הקרנה במרכז האקדמי שלם: "הרעיון הראשוני היה לעשות סרט מלחמה שמתרחש במשרד". ז׳אנר אחד במקום שהוא לא שייך אליו, ועוד בלי מבנה ובלי רשימת סצנות, כבר יש משפט שאפשר להתחיל ממנו.

ומה אפשר להשאיר לאחר כך? את כל המבנה, לפחות לפי חלק מהכותבים. בפרק 403 של Scriptnotes, פודקאסט שבועי על תסריטאות, "איך כותבים סרט" (2019), אמר קרייג מייזין, שיצר את "צ׳רנוביל": "המבנה הוא לא הכלב. הוא הזנב. המבנה הוא סימפטום. סימפטום של היחסים בין הדמות לטיעון הדרמטי המרכזי." ובאותו פרק: "אם תלכו לפי הנחיות מבנה קשוחות, סביר להניח שתכתבו תסריט גרוע ובנוי היטב." אצל מייזין, מבנה טוב הוא תוצאה של כתיבה טובה.

ומעניין שגם המורים שדורשים תכנון מדוקדק מודים בזה, לפחות לגבי המשמעות. רוברט מקי, שהסמינר שלו "סיפור" רץ כבר עשרות שנים, כותב בספרו Story (1997): "הסיפור אומר לכם מה המשמעות שלו; אתם לא מכתיבים משמעות לסיפור." את הרעיון המרכזי מוצאים, לפי מקי, רק כשמוצאים את השיא. ובלייק סניידר, התסריטאי שכתב את Save the Cat (2005), הספר שהפך לרשימת 15 הנקודות שתסריט, לפי השיטה שלו, עובר בהן, כותב על השאלה מה הסרט שלכם אומר: "אולי לא תדעו עד שהטיוטה הראשונה גמורה." אם אפילו סניידר אומר את זה, אולי אפשר להירגע: הנושא יכול להתבהר בדרך.

שלוש שאלות לפני העמוד הראשון

מי רוצה משהו, מה עומד בדרכו, ולאן זה נושב. ואת כל המבנה? עוד לא.

כיוון, לא יעד.

אז מתכננים או לא?

כאן המורים והכותבים נפרדים. בצד אחד, מי שבונה את כל הסרט לפני המילה הראשונה. סניידר מקדיש פרק שלם ללוח השעם: "הלוח הוא דרך לראות את הסרט שלכם לפני שאתם מתחילים לכתוב." ארבעים כרטיסיות, כל אחת סצנה, "ולא יותר". הוא בעצמו מודה שזה לא באמת כתיבה, ושהתוכנית המושלמת "עלולה להיזרק לגמרי בחום הלבן של הכתיבה עצמה", אבל שם, על הלוח, הוא מיישר את הסיפור לפני שיוצא לדרך. מקי לא רחוק ממנו: בסוף Story הוא מתאר כותבים שמקדישים ארבעה מתוך ששת החודשים של התסריט לערימות של כרטיסיות, משפט או שניים לכל סצנה (סטפ־אאוטליין, בלשון שלו). רק אחר כך מגיע טריטמנט, ועדיין בלי דיאלוג.

וזה לא רק אצל האמריקאים. דנה מודן, התסריטאית, הבמאית והשחקנית שיצרה את "אננדה" ואת "אהבה זה כואב", אמרה באותו פאנל בספיר: "באננדה, למשל, העבודה על המבנה לקחה שנתיים. ואז עוד שנה לכתוב ועוד שנה לחדד. אבל המבנה חייב להיות יציב וחזק. זה יכול להשתנות, אבל אני לא מתחילה דיאלוג לפני שיש לי מבנה." אצל מודן, התכנון הוא חצי מהדרך.

בצד השני, מי שמגלה. סורקין, בפרק 753 של Scriptnotes (ספטמבר 2026): "אני לא כותב אאוטליין. אני מקווה שאף אחד ששומע את זה לא לוקח את זה כהמלצה." מה שהוא כן עושה: כמה כרטיסיות על לוח שעם, ועוד כמה תוך כדי. "זה כמו ללכת ביער בלילה עם פנס. רואים רק עד איפה שהאור מגיע, אבל ככל שהולכים עמוק יותר לתוך היער, רואים יותר." את הסצנה הראשונה הוא יודע לפני שהוא מתחיל. את הסוף, לדבריו, הוא כמעט אף פעם לא יודע בשלב הזה. ואיפשהו באמצע "הסכר נפרץ", ואפשר לשים כמעט את כל הכרטיסיות.

גרטה גרוויג, התסריטאית והבמאית של "ליידי בירד", "נשים קטנות" ו"ברבי", אמרה בראיון ל-IndieWire: "אני לא באמת מחליטה מה הלב של הסיפור לפני שאני כותבת. אני כותבת כדי להבין מה הסיפור." וגם בארץ זה נשמע. יעל הדיה, הסופרת והתסריטאית מכותבות "בטיפול", אמרה בפאנל בספיר: "אני מאד לא מאורגנת. את הסינופסיס אני כותבת רק אחרי שכבר כתבתי תסריט." והוסיפה: "אני שונאת לתאר את הדמויות, וזו דרך איומה לעבוד, אבל זו הדרך היחידה בשבילי." שמי זרחין, הבמאי, התסריטאי והסופר של "הכוכבים של שלומי" ו"אביבה אהובתי", ענה על שאלון כתיבה באתר חנות הספרים עברית ברוח דומה: "הדבר הקסום ביותר בעבורי הוא תהליך ההיכרות עם הדמויות. הן גדלות לנגד עיני, מפתיעות אותי בכל יום מחדש ותובעות את שלהן. ולכן אני מעדיף לא לדעת עליהן יותר מידי." מודן וזרחין עומדים בשני הקצוות: היא לא מתחילה דיאלוג בלי מבנה, הוא לא רוצה לדעת יותר מדי על הדמויות לפני שהוא פוגש אותן על הדף.

אם כבר בוחרים, אנחנו נמשכים לאמצע: לתכנן את עמוד השדרה, ולגלות את הסצנות תוך כדי כתיבה. אבי נשר, הבמאי והתסריטאי של "סוף העולם שמאלה", "הסודות" ו"סיפור אחר" (2018; אב שמנסה לעצור את חתונת בתו שחזרה בתשובה), אמר ב-2018 בפודקאסט של סינמסקופ, האתר של מבקר הקולנוע יאיר רוה: "כשאני ניגש לכתיבה היום אני מודע לכך שאסור לי לגעת בשום דבר נוסחתי. היום אתה צריך ללכת אפילו יותר רחוק. אתה לא רוצה לעשות שום שימוש בשום מהלך ש(רוברט) מקי חשב עליו." ובאותה נשימה, למה הוא בכל זאת מתכנן: "כשאני כותב תסריט אני כותב קודם כל ראשי פרקים." וכששואלים אותו למה, "אני מקווה שאת הטעויות שלי אני עושה בראשי הפרקים." התכנון אצל נשר נועד לספוג את הטעויות במקום שבו זול לתקן אותן.

ובתוך ראשי הפרקים האלה הוא משאיר הרבה מקום לגילוי. "יש משהו נהדר בלתת לדמויות להתנהל לפי האינטרסים שלהן", הוא אומר באותה שיחה, ומספר על תסריט שסיים לא מזמן: הסתכל על הדף ושאל את עצמו בקול אם באמת ככה זה נגמר. כן. ככה זה נגמר. ובראיון לארכיון הסרטים הישראלי בסינמטק ירושלים הוא אומר: "הרבה יותר קשה לחשוב תסריט מאשר לכתוב תסריט", ובעיה שכיחה בתסריטאות, לדבריו, היא ש"אנשים כותבים לפני שהם חושבים".

אצל סיאמה האמצע הזה נראה כמו שתי רשימות. לצד הרשימה החופשית, הקובץ השני שלה הוא "רשימה של הסצנות שצריך, הצעדים שבונים את הסיפור". ב"דיוקן" אלה היו הסצנה שבה האם מזמינה את הציירת, הסצנה שבה הציירת מגיעה לאחוזה, והסצנה שבה היא רואה את הנערה בפעם הראשונה. זה עמוד השדרה. ואז היא מוסיפה: "הכלל שלי הוא שאף סצנה לא נשארת ברשימה של הסצנות שצריך." אצלה, כל סצנה שצריך הופכת תוך כדי העבודה לסצנה שרוצים. מה שנשר קורא לו ראשי פרקים ומה שסיאמה קוראת לו רשימת הסצנות שצריך, זה התכנון שנראה לנו מספיק לפני העמוד הראשון.

שתי הרשימות של סיאמה

איך סלין סיאמה בנתה את "דיוקן של נערה עולה באש" (2019). מהרצאת התסריטאים של BAFTA.

הסצנות שרוצים

המצפן
הגיבורה רצה לקצה צוק
דמות שעולה באש, באמת
נשים שרות בלילה שיר לא מוכר
הסצנה האחרונה של הסרט

הסצנות שצריך

עמוד השדרה
האם מזמינה את הציירת
הציירת מגיעה לאחוזה
רואה את הנערה בפעם הראשונה

הכלל שלה: אף סצנה לא נשארת ברשימה של הסצנות שצריך.

הטיוטה הראשונה היא לא התסריט

יש דמות, יש מכשול, יש כיוון, יש עמוד שדרה. מתחילים לכתוב. ומה שכותבים עכשיו, לפי רוב הקולות כאן, הוא עדיין לא התסריט. הטיוטה הראשונה היא אולי הדרך הכי מהירה לגלות מה הסיפור באמת. ואם כך, יש היגיון לכתוב אותה מהר, בלי לחזור אחורה.

פילד מנסח את זה ככלל עבודה: "אם יש ספק אם לכתוב סצנה או לא, תכתבו אותה. אם יש ספק, כותבים. זה הכלל." ועל החזרה אחורה הוא מזהיר: "אם תכתבו סצנה ותחזרו לנקות אותה, ללטש אותה ולעשות אותה נכון, תגלו שהתייבשתם בסביבות עמוד 60, איבדתם את כל הניצוץ, ואולי אפילו תגנזו את הפרויקט." הרבה כותבים שהוא מכיר, הוא מוסיף, ניסו לכתוב טיוטה ככה ולא סיימו אותה. כל שינוי גדול, אצלו, שייך לטיוטה השנייה. ולקצב הוא מציע מספר: "שלושה עמודים ביום זה סביר ומציאותי."

השריף קורא ספר כיס של מיזרי ליד האח, מתוך מיזרי
מתוך "מיזרי" (1990), בימוי: רוב ריינר. ריצ׳רד פארנסוורת׳ בתפקיד השריף באסטר קורא ספר כיס של מיזרי ליד האח. © Columbia Pictures

כשהטיוטה הראשונה היא חיפוש, היא יוצאת ארוכה, והסרט נמצא איפשהו בפנים. סורקין: "הטיוטה הראשונה של הנשיא מאוהב הייתה 385 עמודים." תסריט רגיל הוא בערך עמוד לדקת מסך, אז זה סרט של יותר משש שעות. גרוויג על "ליידי בירד" (2017; נערה בת 17 בסקרמנטו של 2002, שרבה עם אמא שלה ורוצה ללמוד בניו יורק, רחוק מהבית): "זה היה בערך 350 עמודים של חומר". ומתוך החומר הזה היא הבינה מה חיוני ומה הלב של הסיפור. נדמה לנו שלזה גרוויג מתכוונת כשהיא אומרת "אני כותבת כדי להבין מה הסיפור": לא שהיא כותבת בלי כיוון, אלא שהיא נותנת לטיוטה לגלות לה מה חשוב. מרב שקד, תסריטאית מבית הספר לתסריטאות "תסריטים", כותבת בבלוג של בית הספר: "צריך לצלוח את הדראפט הראשון של התסריט במהירות, גם אם הוא לא מושלם." ואת הטיוטה הזאת, בעצם, רק אתם תקראו.

עמודי כתב היד של ג׳ו פרוסים על רצפת עליית הגג, מתוך נשים קטנות
מתוך "נשים קטנות" (2019), תסריט ובימוי: גרטה גרוויג. עמודי כתב היד של ג׳ו פרוסים על רצפת עליית הגג. © Sony Pictures

ומכאן גם המחשבה השנייה שלנו: אולי הכללים והמבנה שימושיים יותר בשכתוב מאשר בהמצאה. יאיר רוה כתב את זה בביקורת שלו על Save the Cat ב-2020: "ספרו של סניידר, כמו כל ספר או סדנה אחרת, לא יעזרו לכם להמציא את התסריט שלכם, אבל הוא כן יעזור לכם לתת לו צורה." רשימת המטלות של סניידר, לדבריו, מועילה בדיעבד, "בשלב השכתוב". ככה אנחנו קוראים את ספרי התסריטאות: בעיקר כמבט טרי על טיוטה שכבר קיימת.

וטיוטה ראשונה היא גם לא מבחן. היא תחילתה של שיחה ארוכה. לביא, בראיון ל-ynet ב-2021, על ההבדל בין קולנוע לטלוויזיה: "בקולנוע אף אחד לא נותן לך שקל להפקה לפני שהתסריט כתוב וגמור, דראפט מאתיים." מאתיים זו הגזמה, כמובן, אבל הכיוון נכון. הטיוטה הראשונה היא רק הראשונה מתוך הרבה.

סיאמה עבדה אחרת. היא חשבה על "דיוקן" ועבדה על הרשימות שלה שלוש שנים לפני שכתבה את התסריט עצמו, ואז הכתיבה לקחה חודשיים. אצלה החיפוש קורה ברשימות ובראש, לא בטיוטה. שתי הדרכים לגיטימיות. ההבדל הוא רק איפה מחפשים: בטיוטה, או לפניה.

ובישראל

אצלנו המספרים קצת אחרים. תסריט ישראלי באורך מלא הוא בערך 90 עמודים ופחות, לא 120. פילד מחשב: 120 עמודים בשלושה עמודים ביום זה 40 ימי כתיבה. אצלנו, ב-90 עמודים, זה 30. חמישה ימים בשבוע, חודש וחצי, ויש טיוטה ראשונה.

בישראל הקרנות מבקשות טריטמנט לפני תסריט, אז את עמוד השדרה כותבים ממילא, ומגישים אותו. שקד מסבירה במגזין "תעשייה" (2021) מה זה: "טריטמנט הוא רשימה של הסצנות שבתסריט", לפי הסדר. מפה, במילים שלה: "מאיפה יוצאים, לאן רוצים להגיע ובאיזו דרך." והיא מדגישה שהוא לא כלוב, אפשר לסטות ולבדוק דרכים צדדיות, ודווקא "הטריטמנט מאפשר לנו לעשות את זה מבלי ללכת לאיבוד". והוויכוח של סניידר וסורקין נפתר אצלנו קצת מעצמו: רשימת הסצנות שצריך נכתבת כאן בכל מקרה. השאלה היא רק אם תתייחסו אליה כמו מודן, כמבנה שלא זז, או כמו נשר וסיאמה, כמקום שבו עושים את הטעויות ואז נותנים לדמויות לזוז. כתבנו על המסמכים האלה בפוסט על הלוגליין, הסינופסיס והטריטמנט.

אז מה אפשר לנסות היום? דף אחד, ושלוש שאלות: מי הדמות ומה היא רוצה, מה עומד בדרכה, ולאן זה נושב. ומתחת, אם בא לכם, שתי רשימות כמו של סיאמה: חמש סצנות שאתם רוצים, וחמש שצריך. ומחר בבוקר, אולי, שלושה עמודים. את כל השאר מגלים בדרך.

דף אחד, לפני העמוד הראשון

הצעה לדף אחד.

  • מי הדמות, ומה היא רוצהכוונה ומכשול. אהרן סורקין
  • מה עומד בדרכה
  • לאן הסיפור נושב, פחות או יותרכיוון כללי, לא יעד. קרן מרגלית
  • חמש סצנות שאתם רוצים, וחמש שצריךשתי הרשימות. סלין סיאמה
  • ומחר: שלושה עמודיםסיד פילד

את כל השאר מגלים בדרך.

מקורות

שיתוף
הפוסט עזר לכם?
גם לכם יש מה לומר על כתיבה?הבלוג פתוח לפוסטים של קוראות וקוראים.
לכתוב לבלוג