
מתוך "הרשת החברתית" (2010), בימוי: דייוויד פינצ׳ר. ג׳סי אייזנברג ורוני מארה בסצנת הפתיחה. © Columbia Pictures
בקצרה
- דיאלוג קולנועי, לפי מקי, נשמע כמו דיבור יומיומי, אבל אומר הרבה יותר.
- בטיוטה הראשונה מותר לדמויות להגיד בדיוק מה שהן מרגישות, כדי שתבינו מה הן רוצות.
- בשכתוב, מוחקים את השורות האלה ומעבירים את הרגש לפעולה, לחפץ או לשתיקה.
אתם מדפיסים סצנה שכתבתם וקוראים אותה בקול. הכול נראה בסדר גמור, עד שהדמויות פותחות את הפה ומכריזות על הרגשות שלהן כמו בהצגה של בית ספר. הן עצובות, אז הן אומרות שהן עצובות. הן כועסות, אז הן מסבירות בדיוק למה.
רוברט מקי, מרצה לתסריטאות ומחבר הספר Story, מביא בו אמרה הוליוודית ישנה: "אם הסצנה עוסקת במה שהסצנה עוסקת בו, אתם בצרות צרורות."
כשהסצנה עוסקת במה שהיא עוסקת בו
בז׳רגון של תסריטאים קוראים לזה און דה נוז (On the nose), או בסלנג שלנו "על האף": הדמות פשוט מדברת את הסאבטקסט שלה. לפי מקי, זה כשהדמות אומרת ועושה בדיוק את מה שהיא חושבת ומרגישה. לדבריו, זה אומר "לכתוב את הסאבטקסט ישירות לתוך הטקסט."
"טקסט" הוא פני השטח: מה שרואים ושומעים, מה שאנשים אומרים ועושים. לעומת זאת, "סאבטקסט הוא החיים שמתחת לפני השטח: מחשבות ורגשות, ידועים ולא ידועים, שמוסתרים מאחורי ההתנהגות."
כדי להמחיש את זה, מקי מתאר שני אנשים יפים יושבים זה מול זה ליד שולחן לאור נרות, כוסות קריסטל, וילונות מתנופפים ברוח, נוקטורן של שופן ברקע. הם נוגעים בידיים ואומרים "אני אוהב אותך, אני אוהב אותך", והם באמת מתכוונים לזה.
לפי מקי, זו סצנה שאי אפשר לשחק, והיא תמות. "שחקנים טובים לא יעמדו מול מצלמה בלי הסאבטקסט שלהם." אם הם יקבלו סצנה כזאת, הם ימציאו לה סאבטקסט בעצמם, גם אם הוא לא קשור לסיפור.
שחקן שמקבל את הסצנה לאור נרות ישאל למה האנשים האלה טורחים כל כך. "מתי מוציאים את הנרות? כשהכול בסדר? לא. כשהכול בסדר, לוקחים את הפסטה אל מול הטלוויזיה, כמו אנשים נורמליים."
מתוך השאלה הזאת יוצאים שני סאבטקסטים אפשריים, שניהם של מקי. הראשון: "הוא אומר שהוא אוהב אותה, ואולי באמת, אבל תראו, הוא מפחד שהוא מאבד אותה. הוא נואש." והשני: "הוא אומר שהוא אוהב אותה, אבל תראו, הוא מכין אותה לבשורה רעה. הוא מתכונן לעזוב."
בשני המקרים, "הסצנה לא עוסקת במה שנדמה שהיא עוסקת בו. היא עוסקת במשהו אחר." מקי מוסיף שזה לא אומר שאנשים לא כנים. כולנו עונדים מסכה ציבורית. ומי שאומר ועושה בדיוק מה שהוא חושב ומרגיש, לפי מקי, הוא משוגע.
רוברט מקי · Story
"אם הסצנה עוסקת במה שהסצנה עוסקת בו, אתם בצרות צרורות."
אמרה הוליוודית ישנה · עמוד 253
שורה אחת מפודקאסט
את Scriptnotes, פודקאסט שבועי על תסריטאות, מגישים שני תסריטאים: ג׳ון אוגוסט, שכתב את "ביג פיש", וקרייג מייזין, שכתב את "צ׳רנוביל". בפרק 159 (2014) הם קראו שלושה עמודים מתסריט ששלחה להם מאזינה.
בסצנה, שרה נול מגיעה למגרש גרירה של המשטרה כדי לשחרר את הרכב שלה. השוטר שעומד מולה, בן 21, לא מסכים לשחרר את הרכב בלי הניירת המתאימה. היא אומרת שהיא חייבת להסיע את הבן שלה לבית הספר, ושאין להם רכב אחר. בסוף העמוד השלישי הוא מזהה אותה. הוא אומר בשקט: "את האישה שהרגה את התינוק שלה."
במהלך הוויכוח, השוטר אומר לה: "גברת, אני אחרי משמרת לילה ואני ממש עייף." היא עונה לו: "אני צריכה להחזיר את הדברים למסלול. הבן שלי צריך ללכת לבית הספר. אין לנו רכב אחר."
על המשפט הראשון שלה אמר מייזין: "זו ההגדרה של מה שאנחנו קוראים לו דיאלוג און דה נוז."
אוגוסט הסכים והוסיף: "כן, את מדברת את הסאבטקסט."
מייזין המשיך והסביר: "זה אף פעם לא משהו שהיית משתפת עם הבחור הזה ככה." במקום זה, הוא הציע להשאיר רק את המשפט "הבן שלי צריך ללכת לבית הספר. אין לנו רכב אחר", ואז, פתאום, דמעות עולות לה בעיניים, כאילו הרגש שמתחת לא מתאים לנסיבות.
דיאלוג הוא לא שיחה
ארבע מילים, בפתיחת הפרק של מקי על דיאלוג: "דיאלוג הוא לא שיחה."
שיחה אמיתית בבית קפה מלאה הפסקות מביכות, מילים לא מדויקות וחזרות. זה בסדר גמור, כי שיחה לא נועדה להגיע לנקודה מסוימת. היא נועדה לשמור על הקשר. "כששני חברים נפגשים ברחוב ומדברים על מזג האוויר, אנחנו הרי יודעים שהשיחה שלהם היא לא על מזג האוויר." מה שהם באמת אומרים, לפי מקי, הוא: "אני חבר שלך. בוא נעצור לרגע ביום העמוס שלנו, נעמוד כאן יחד, ונוודא שאנחנו עדיין חברים."
ומכאן: "דיאלוג קולנועי צריך להישמע כמו דיבור יומיומי, אבל לומר הרבה יותר." מקי מונה שלושה דברים שזה דורש: דחיסות, כדי לומר הכי הרבה בכמה שפחות מילים; כיוון, כך שכל חילופי דברים מזיזים את הסצנה; ומטרה, כך שכל שורה היא צעד בבנייה שלה. מקי מצטט את אריסטו שהציע: "דברו כמו אנשים פשוטים, אבל חשבו כמו חכמים."
"האסתטיקה של הקולנוע היא 80 אחוז חזותית ו-20 אחוז שמיעתית." בתיאטרון, לפי מקי, זה בדיוק הפוך.
הדוגמה של מקי לדחיסות (בתרגום שלנו). לפני: "מר צ׳רלס וילסון אוונס, מנהל הכספים של דאטה קורפוריישן, שקיבל את התפקיד לפני שש שנים אחרי שסיים בהצטיינות את בית הספר למנהל עסקים של הרווארד, נעצר היום בחשד למעילה בקרן הפנסיה של החברה." אחרי: "אתה מכיר את צ׳רלי אוונס? מנהל הכספים בדאטה קורפ? הא! נתפס. היד שלו הייתה בקופה. בוגר הרווארד, היה צריך לדעת לגנוב בלי להיתפס." אותו מידע, בחתיכות קטנות שהקהל תופס אחת אחת.
מקי מציע: "קראו את הדיאלוג שלכם בקול." הוא מזהיר: "ברגע שאתם חושבים שכתבתם משהו ספרותי ומשובח במיוחד, מחקו אותו." ויש לו שם למשפט טוב: משפט המתח. בדיאלוג טוב, המשמעות נדחית עד המילה האחרונה, וכך גם השחקן וגם הקהל מקשיבים עד הסוף. הדוגמה שלו: "אם לא רצית שאעשה את זה, למה נתת לי את ה…" מבט? אקדח? נשיקה? בדיאלוג חלש, לפי מקי, מילים ריקות נגררות לסוף המשפט, והקהל משתעמם לשנייה.
סיד פילד, שלימד תסריטאות עשרות שנים, ניגש לדיאלוג מזווית אחרת בספר שלו Screenplay (1979). "דיאלוג הוא בעצם פונקציה של הדמות. אם אתם מכירים את הדמות שלכם, הדיאלוג עשוי לזרום בקלות יחד עם הסיפור." הוא מונה את מה שכותבים חוששים ממנו: שהדיאלוג מגושם או מאולץ, שכל הדמויות נשמעות אותו דבר, ושהן כל הזמן מסבירות דברים. והתשובה שלו: "לדיאלוג יש שתי מטרות עיקריות: או שהוא מקדם את הסיפור, או שהוא חושף מידע על הדמות הראשית. אם הדיאלוג לא עושה אף אחת מהשתיים, הוציאו אותו."
מאיה ואבא, פעמיים
מאיה, בת 34, עוברת לגור בברלין. ערב לפני הטיסה היא באה להיפרד מאבא שלה, אלמן, בדירה שלו בקריית ביאליק. הוא לא רוצה שהיא תיסע. היא יודעת. אף אחד מהם לא יגיד את זה.
בגרסה הראשונה הם אומרים הכול:
שתי השורות נכונות, אבל על הדף הן מתות: הם מדברים את הסאבטקסט, ולשחקנים לא נשאר מה לשחק.
ובגרסה השנייה, אותו ערב:
הוא מדבר על קציצות, והיא על סופרמרקטים. אבל הקופסאות הן "אל תיסעי", והמשפט "יש שם סופרמרקטים" הוא "אני אסתדר בלעדיך". והקופסה הנוספת בסוף אומרת שהוא שמע. זה מה שמייזין הציע בפודקאסט: להשאיר את הנסיבות במילים, ולתת לרגש לצאת במקום אחר.
מאיה ואבא, פעמיים
סצנה לדוגמה. אותו ערב, אותו מטבח.
הם אומרים
- אבא
- אני מפחד להישאר פה לבד
- מאיה
- אני לא עוזבת אותך
- מה נשאר לשחק
- כלום
הם עושים
- אבא
- זה לשבוע
- מאיה
- יש שם סופרמרקטים
- ואבא מוציא
- עוד קופסה
הרגש עבר מהמילים לקופסאות.
כמה לדבר בכלל
התשובה של מקי קצרה: "העצה הכי טובה לכתיבת דיאלוג לקולנוע היא: אל תכתבו." ובהמשך: "אל תכתבו שורת דיאלוג כשאפשר ליצור ביטוי חזותי." ויש לו גם חוק: התשואה הפוחתת. "ככל שכותבים יותר דיאלוג, לדיאלוג יש פחות השפעה."
מול זה עומד פילד. מכיוון שדיאלוג נובע מהדמות, הוא מרגיע ואומר: "זה בסדר ש-60 העמודים הראשונים בטיוטה הראשונה שלכם יהיו מלאים בדיאלוג מגושם." ככל שעושים את זה יותר זה נעשה קל יותר, ואחר כך חוזרים ומחליקים את ההתחלה.
מי שכתב את "הרשת החברתית" ואת "הבית הלבן" שואל שאלה אחרת. ארון סורקין אמר בראיון ל-Interview Magazine (2012): "אני סוגד לכוונה ולמכשול. אני חייב לדעת מה מישהו רוצה, ומה עוצר אותו מלעשות את זה או מלהשיג את זה, לפני שאני יכול לכתוב אפילו סצנה, שלא לדבר על פרק."

ובילי וויילדר, התסריטאי והבמאי של "שדרות סאנסט" ו"הדירה", העביר ברשימת הטיפים שלו לכותבים עצה של ארנסט לוביץ׳, הבמאי שוויילדר כתב בשבילו את "נינוצ׳קה": "תנו לקהל לחבר שתיים ועוד שתיים. הם יאהבו אתכם לנצח."
אנחנו בעד: קודם כותבים, ואחר כך מחביאים. בטיוטה הראשונה מותר לדמות לדבר את הסאבטקסט, כמו שפילד מרשה. זה גם עוזר לכם לדעת מה היא באמת רוצה, כמו שסורקין דורש מעצמו. בשכתוב מוצאים כל שורה כזאת, מוחקים אותה, ומעבירים את הרגש לפעולה, לחפץ, או לשתיקה. לא כל שורה עוברת לתמונה. מספיק להוציא את השורות שאומרות לקהל מה לחשוב.
אפשר לקחת סצנה אחת שכתבתם ולקרוא אותה בקול, לחפש את הרגע שבו הדמות מסבירה את עצמה במילים מפורשות, ולנסות להעביר את הכוונה שלה לפעולה קטנה.
בשכתוב, סצנה אחרי סצנה
לפי מקי, פילד ומייזין.
-
קראו אותה בקולמקי
-
כל שורה מקדמת את הסיפור או חושפת את הדמותפילד: אם לא, הוציאו אותה
-
מצאו כל שורה שבה הדמות אומרת מה היא מרגישהשם היא מדברת את הסאבטקסט
-
את הרגש הזה תנו לפעולה, לחפץ או לשתיקהכמו הדמעות של מייזין
-
המילה החשובה בסוף המשפטמשפט המתח של מקי
ואת השורה הכי ספרותית בסצנה: מחקו.
לפעמים קופסת קציצות אחת עושה את כל העבודה.
מקורות
- Robert McKee, Story (1997), עמודים 252 עד 255 ו-388 עד 393
- Syd Field, Screenplay: The Foundations of Screenwriting (1979, מהדורה מעודכנת 2005), עמודים 72 עד 73
- John August, Craig Mazin, Scriptnotes, פרק 159: The Mystery of the Disappearing Articles, אוגוסט 2014
- Aaron Sorkin, Interview Magazine, 2012
- Cameron Crowe, Conversations with Wilder (1999), "Wilder's Tips for Writers", דרך Quote Investigator