יום שישי, 20 בנובמבר 2026

הבלוג של FadeinIsrael

מאנשים שכותבים, לאנשים שכותבים

כתיבת תסריטים

צריך לדעת את הסוף לפני שמתחילים לכתוב?

פילד ומייזין אומרים שבלי סוף אין מה להתחיל. טרנטינו וקאופמן מגלים אותו בדרך. למה כל אחד מהם מתכוון כשהוא אומר "סוף", מה קרה לסוף של "צ׳יינטאון", ואיפה אנחנו בוויכוח.

מתוך "צ'יינטאון" (1974), בימוי: רומן פולנסקי. ג'ק ניקולסון בתפקיד ג'ייק גיטס, בסצנת הסיום. © Paramount Pictures

בקצרה

  • סיד פילד וקרייג מייזין: לא מתחילים לכתוב בלי לדעת את הסוף.
  • טרנטינו, קאופמן וג׳ון אוגוסט מגלים אותו תוך כדי כתיבה.
  • לדעתנו: לדעת לאן הדמות משתנה. את הסצנה עצמה מותר לגלות בדרך.

העמוד הראשון פתוח. יש דמות שיושבת לכם בראש כבר שבועות, ויש סצנת פתיחה שאתם רואים בעיניים. איך זה נגמר? אין לכם מושג.

אפשר להתחיל לכתוב ככה? על השאלה הזאת כותבים גדולים לא מסכימים, ולא בעדינות.

קודם הסוף

סיד פילד, מורה לתסריטאות, כתב את זה באותיות גדולות בספר שלו Screenplay, בפרק "סופים והתחלות": "תדעו את הסוף שלכם!" ומיד הסביר למה הוא מתכוון: "לא את השוט, הסצנה או הרצף שבהם התסריט נגמר בפועל, אלא את ההתרה."

הוא מכיר את התירוצים. "הדמויות שלי יקבעו את הסוף", או "אדע מה הסוף כשאגיע אליו". והוא לא מתרשם: "סליחה, אבל זה לא עובד ככה. לפחות לא בתסריטאות. אולי ברומן או במחזה, אבל לא בתסריט. למה? כי יש לכם רק בערך 110 עמודים כדי לספר את הסיפור."

והוא לא דורש הכול: "אתם לא צריכים לדעת את הפרטים המדויקים של הסוף כשאתם מתיישבים לכתוב, אבל אתם צריכים לדעת מה קורה ואיך זה משפיע על הדמויות." את הסצנה האחרונה אפשר לגלות. את ההתרה, לפי פילד, לא.

קרייג מייזין, שכתב את "צ׳רנוביל", אומר את אותו דבר בלי הנימוס. בפרק מספטמבר 2024 של Scriptnotes, הפודקאסט שהוא מגיש עם ג׳ון אוגוסט ("ביג פיש"), הוא אמר: "אני צריך לדעת איך הסרט נגמר, כי התהליך של הסיפור לוקח אתכם מחמשת העמודים הראשונים והקריטיים אל עשרת העמודים האחרונים והקריטיים. כל מה שביניהם נקבע לפי ההתחלה והסוף. הכול." ואז: "מעולם לא הבנתי אנשים שכותבים ואין להם מושג איך הסרט ייגמר. זה מטורף בעיניי."

מגלים בדרך

קוונטין טרנטינו, שכתב וביים את "ספרות זולה", עובד בדיוק בשיטה שמייזין לא מבין. ב-2009 שאלו אותו במגזין Filmmaker אם הוא יודע את הסוף כשהוא כותב את "ממזרים חסרי כבוד". "לא ממש. אין לי מתווה או משהו כזה. אולי יש לי מושג טוב מה יהיו הסצנות הבאות, ואני מכיר הרבה סצנות בדרך שאני צריך להגיע אליהן, אבל אני אף פעם לא יודע את הסוף. אולי אני חושב שאני יודע את הסוף, אבל בדרך כלל מתברר שאני לא."

וינסנט וג׳ולס, מתוך ספרות זולה
מתוך "ספרות זולה" (1994), תסריט ובימוי: קוונטין טרנטינו. ג׳ון טרבולטה וסמואל ל. ג׳קסון בתפקידי וינסנט וג׳ולס. © Miramax

ויש לו גם טיעון נגד התכנון: "זה אולי גורם לכם להרגיש טוב יותר לחשוב שהסצנות שלכם ממופות פחות או יותר עד הסוף, אבל כשאתם מגיעים לאמצע, הסיפור כבר שונה לגמרי." ב"שמונה השנואים", סרט שכל כולו תעלומה, הוא סיפר ל-Den of Geek ב-2016: "לא ידעתי אפילו מי האשם כשזה קרה בפעם הראשונה. רציתי לגלות, לפחות בטיוטה הראשונה, לבד."

צ׳רלי קאופמן, שכתב את "להיות ג׳ון מלקוביץ׳" ואת "שמש נצחית בראש צלול", הולך עוד צעד: "בשבילי, לא לדעת זה הדבר הכי חשוב בכתיבה. הכתיבה היא החקירה, אחרת אני לא יודע מה היא." בפודקאסט של איגוד התסריטאים של מזרח ארצות הברית הוא הסביר למה: להחליט מראש איך זה ייגמר, לדבריו, זה "כאילו אתה מכריח את עצמך להגיע למסקנה שלא באמת הגעת אליה, ואתה לא יודע אם היא נכונה."

ג׳ואל וקלמנטיין שוכבים על הקרח, מתוך שמש נצחית בראש צלול
מתוך "שמש נצחית בראש צלול" (2004), תסריט: צ׳רלי קאופמן, בימוי: מישל גונדרי. ג׳ים קארי וקייט וינסלט בתפקידי ג׳ואל וקלמנטיין, על הנהר הקפוא. © Focus Features

והוא לא מייפה את המחיר. "זו דרך עבודה שאין בה באמת רשת ביטחון. והיא עשתה לי הרבה בעיות, כי דברים לוקחים יותר זמן." בדרך כלל נותנים לכותב 12 שבועות, הוא מספר, ו"אני לא מסוגל לסיים שום דבר ב-12 שבועות".

וג׳ון אוגוסט, השותף של מייזין לפודקאסט, עובד הפוך ממנו. באותו פרק מ-2024 הוא אמר: "אני מאוד אינסטינקטיבי, ואני לא בהכרח יודע מה הסצנה הבאה כשאני כותב את הנוכחית." ומייזין: "אתה ואני כל הזמן מפתיעים אחד את השני."

שני מחנות

מה אומרים הכותבים על הסוף, לפני העמוד הראשון.

קודם הסוף

סיד פילד
"תדעו את הסוף שלכם!"
קרייג מייזין
"זה מטורף בעיניי"

מגלים בדרך

קוונטין טרנטינו
"אני אף פעם לא יודע את הסוף"
צ׳רלי קאופמן
"לא לדעת זה הדבר הכי חשוב"
ג׳ון אוגוסט
"אני מאוד אינסטינקטיבי"

ומייזין ואוגוסט מגישים יחד את אותו פודקאסט.

שלושה סופים לאותו סרט

בספר של פילד עצמו יש דוגמה שמסבכת את העמדה שלו. הוא מספר שראה את "צ׳יינטאון" יותר משלושים פעם, ושלתסריט שכתב רוברט טאון "היו שלוש טיוטות של התסריט, ושלושה סופים שונים."

בטיוטה הראשונה, הרומנטית יותר, ג׳ייק גיטס מספר את הסיפור בקריינות. בסוף, אוולין מולריי מזמינה את אביה, נוח קרוס, לחוף נטוש בגשם, מנסה לדרוס אותו, ויורה בו דרך שלט עץ. קרוס מת. אוולין יושבת ארבע שנים בכלא, וגיטס מבריח את הילדה בשלום למקסיקו. הצדק מנצח.

ואז המפיק רוברט אוונס הביא את רומן פולנסקי לביים. פולנסקי וטאון לא הסכימו על הרבה דברים, ובעיקר על הסוף. פולנסקי רצה שקרוס ייצא מזה בלי עונש.

בטיוטה השנייה קרוס יוצא נקי מרצח, משחיתות ומגילוי עריות, ואוולין משלמת על הפשעים שלו. היא נורית כשהיא בורחת במכונית. בטיוטה השלישית, הסופית, ההתרה נשארת, עם שינויים קטנים: גיטס באזיקים, אוולין יורה בקרוס בזרוע ובורחת, יריות, והיא מתה. קרוס לוקח את הילדה אל החושך. "Forget it, Jake… It's Chinatown."

נואה קרוס ואוולין ברגעים האחרונים, מתוך צ׳יינטאון
מתוך "צ׳יינטאון" (1974), תסריט: רוברט טאון, בימוי: רומן פולנסקי. ג׳ון יוסטון ופיי דאנאוויי בתפקידי נואה קרוס ואוולין, ברגעים האחרונים של הסרט. © Paramount Pictures

הסוף התהפך, מצדק לאסון. ובכל זאת, לדעתנו, זה אותו סיפור. פילד מספר שכשטאון התחיל לכתוב, הייתה לו נקודת מבט: מי שמבצע פשע כמו רצח או שוד נענש בכלא, אבל מי שמבצע פשע נגד קהילה שלמה מקבל לפעמים רחוב על שמו. והסוף של פולנסקי רק הוכיח את זה. (זו הקריאה שלנו, לא של פילד.)

"צ׳יינטאון": שלוש טיוטות

התסריט של רוברט טאון, לפי סיד פילד (Screenplay, עמודים 93 עד 95).

טיוטה 1

מי מת
נוח קרוס
מה קורה
אוולין יורה בו בחוף, בגשם
ההתרה
הצדק מנצח

טיוטה 2

מי מת
אוולין
מה קורה
נורית כשהיא בורחת במכונית
ההתרה
קרוס יוצא נקי

טיוטה 3

מי מת
אוולין
מה קורה
גיטס באזיקים, קרוס לוקח את הילדה
ההתרה
קרוס יוצא נקי

הסוף התהפך. נקודת המבט נשארה.

ומה מקי אומר

רוברט מקי, מרצה לתסריטאות, עומד באמצע, בספר שלו Story. התהליך, לדבריו, יכול להתחיל מפרמיס, מדמות או מתמונה. "אפשר להתחיל באמצע, בהתחלה, קרוב לסוף." הסיפור נבנה, ובשלב מסוים מגיע הרגע שבו "קופצים ויוצרים את השיא".

אבל כל זה קורה לפני התסריט. בשיטה שלו, עובדים על הסטפ־אאוטליין עד ש"לבסוף, אחרי שבועות או חודשים, הכותב מגלה את השיא של הסיפור. כשהוא יודע אותו, הוא חוזר אחורה ומתקן לפיו את מה שצריך." גם אצלו מגלים את הסוף, אבל עוד בשלב הסטפ־אאוטליין, לפני שכותבים את התסריט עצמו.

איפה אנחנו

לדעתנו, מספיק לדעת לאן הדמות הולכת. איך בדיוק היא מגיעה לשם, אפשר לגלות בדרך.

כי אם מקשיבים טוב, כמעט כולם יודעים משהו על הסוף, גם מי שמגלה בדרך. טרנטינו, באותו ראיון מ-2016, על "קיל ביל": "הרבה דברים היו פתוחים, אבל הנחתי שכנראה היא תהרוג את ביל בסוף ממש." אוגוסט, האינסטינקטיבי, אמר בפרק של Scriptnotes מינואר 2022 שנכנסים עם תוכנית, גם אם היא תשתנה.

ג׳ון אוגוסט · Scriptnotes

"ואתם תשנו את הסוף, בדיוק כמו שאתם משנים את ההתחלה. אבל צריך להיכנס עם תוכנית לאן אתם חושבים שזה הולך."

פרק 524 · ינואר 2022

ומה שמייזין קורא לו "סוף" הוא בכלל לא אירוע. באותו פרק מ-2022: "אני לא אתחיל לכתוב עד שאני יודע את הסוף. ולמה אני מתכוון כשאני אומר סוף: אני יודע מה הדמות חשבה בתחילת הסרט, מה היא חושבת אחרת בסוף, למה ההבדל הזה מעניין, איזו החלטה היא תקבל, ואיזו פעולה היא תעשה שמראה מי היא עכשיו."

אין שם פיצוץ ואין שוט, רק שינוי בדמות. את הסוף הזה טוב לדעת לפני העמוד הראשון. את הסצנה שבה הוא קורה מותר לגלות בדרך, ואפילו להחליף, כמו ב"צ׳יינטאון".

אז לפני העמוד הראשון של התסריט הבא, דף אחד וחמש תשובות, לפי מייזין:

לפני העמוד הראשון

ההגדרה של קרייג מייזין ל"סוף" (Scriptnotes, פרק 524).

  • מה הדמות חושבת בתחילת הסרט?
  • מה היא חושבת אחרת בסוף?
  • למה ההבדל הזה מעניין?
  • איזו החלטה היא תקבל?
  • איזו פעולה תראה מי היא עכשיו?

את הסצנה עצמה מותר לגלות בדרך.

לא עניתם על אחת מהן? זה בסדר. זה בדיוק מה שתחפשו ב-90 העמודים הבאים.

מקורות

שיתוף
הפוסט עזר לכם?
גם לכם יש מה לומר על כתיבה?הבלוג פתוח לפוסטים של קוראות וקוראים.
לכתוב לבלוג