
מתוך "ליידי בירד" (2017), תסריט ובימוי: גרטה גרוויג. סירשה רונן ולורי מטקאף. © A24
בקצרה
- הטענה שלנו: יש בדמויות דברים שרק אישה רואה, ותסריטאיות מביאות את הראייה הזאת לכל דמות.
- הראיות: מה שנאמר רק כשאין גברים בחדר, מי שנשארת מאחור ומסתכלת, והגיבורה שמבחוץ נראית חלשה ומבפנים נלחמת.
- גם מי שמסרבות לתווית, כמו לוקרסיה מרטל, מביאות את הראייה הזאת לדמויות של גברים. ולכן זו יכולת, לא נושא.
יש שיחות שקורות רק כשאין גברים בחדר. פיבי וולר-ברידג׳, תסריטאית ושחקנית בריטית, בנתה על זה את "פליבג", שהיא יצרה וכתבה: "מלכתחילה רציתי להגיד את הדברים שנשים אומרות בדרך כלל רק בחדרי חדרים." הסדרה היא על צעירה זועמת ומבולבלת בלונדון, עם בית קפה שלא מצליח, שמדברת ישר אל המצלמה. וכך הצופים נמצאים איתה בחדר.
לדעתנו, כתיבה נשית היא יכולת פנימית לראות דמויות כמו שרק אישה יכולה לראות. ננסה להבין מה זה אומר בפועל: מה הכותבות עצמן מספרות על העבודה שלהן, וגם מה אומרות אלה שלא מסכימות.
מה רואים רק מבפנים
יש כותבות שמתארות את זה במפורש. ג׳יין קמפיון היא תסריטאית ובמאית מניו זילנד, שכתבה וביימה את "הפסנתר" ואת "כוחו של הכלב". "הפסנתר" מתרחש באמצע המאה ה-19: עדה, סקוטית שלא מדברת מגיל שש, מגיעה לניו זילנד עם הבת שלה והפסנתר שלה, לחתונה מסודרת עם מתיישב. קמפיון אומרת עליו: "זה בעצם להסתכל על הדברים מנקודת מבט נשית מובהקת, כמו שלא עשו עד אז."
ב-"Atlantics" (2019), הסרט הארוך הראשון של הבמאית הצרפתייה-סנגלית מאטי דיופ, אפשר לראות את הרגע שבו המבט הזה נולד. הסרט מתרחש בפרבר של דקאר: פועלי בניין שלא קיבלו משכורת כבר חודשים יוצאים לילה אחד בים, לספרד. ביניהם סולימאן, האהוב של עדה, שמאורסת לגבר עשיר. ואז מתברר שהרוחות של מי שטבעו בים חוזרות, ובכל לילה נכנסות לגוף של תושבים אחרים. בהתחלה, מספרת דיופ, הסרט היה בעיקר על הבנים שעוזבים. תוך כדי עבודה היא הבינה שהסיפור "חייב להיות מסופר על ידי מי שמסתכלות על הבנים האלה נעלמים, ומרגישות את ההיעלמות ואת האובדן. ולכן זה היה חייב להיות מנקודת המבט של נשים." דיופ העבירה את הסיפור ממי שעוזבים למי שנשארות. ובכל זאת, מי שנשארות אצלה הן לא נשים שמחכות: "לא רציתי לעשות סרט על נשים שמחכות לגברים, שלא יכולות להגדיר את עצמן מחוץ ליחסים איתם."

ראיה נוספת באה מעולם אחר. רמה בורשטיין, היוצרת של "למלא את החלל" (פרס התסריט בטקס פרסי אופיר) ושל הסדרה "ריקוד האש", אמרה על "האושפיזין", הסרט של הבמאי גידי דר על אברך מחסידות ברסלב ואשתו, שבחג הסוכות מגיעים לסוכה שלהם שני אסירים נמלטים: "הפוינט אף ויו הפנימי חייב לנבוע מהבמאי, זה איך שאתה רואה את הדבר. גידי דר עשה סרט מקסים, אבל לא מתוך העולם החרדי". בורשטיין מדברת על העולם החרדי, אבל היא מתארת בדיוק את מה שאנחנו טוענים: סרט יכול להיות מקסים, ועדיין לא לראות מבפנים.
ומאיפה באה הראייה הזאת? קרן מרגלית כתבה את "פלפלים צהובים" מתוך החיים שלה, אחרי שבנה אובחן באוטיזם. הסדרה עוסקת במשפחה שמגדלת פלפלים צהובים במושב בערבה, ומגלה שעומרי, הבן בן החמש, אוטיסט. וכל טיפול שיכול לעזור לו רחוק מהם. היא אומרת: "האישי זה לא ביוגרפי. אישי זה הסודות הכי כמוסים שלך." הראייה מבפנים, לפי מרגלית, ניזונה ממה שמסתירים, יותר ממה שקרה.
החולשה שרק מבפנים מעזים לכתוב
אחת השאלות שחוזרות אצל הכותבות היא החולשה. מיה דרייפוס כתבה וביימה את "ההיא שחוזרת הביתה", על מיכל, תסריטאית בת 33 בלי השראה, שחוזרת לגור אצל ההורים ומתחילה רומן עם המנהל של התיכון שבו למדה, נשוי ומבוגר ממנה ב-17 שנה. דרייפוס ספגה ביקורת על כך שהגיבורה שלה חלשה. התשובה שלה: "אז מה מצופה? שאני אעשה סרט על אישה שהכל טוב לה, למרות שהיא פגשה בדרך מכשול רציני? אז מי ידבר על המכשולים?" ועוד: "העניין הוא שבדרך לשיפור צריך להגיד קודם דברים קשים, והדברים הקשים האלה זה לא נעים." בשבילה, לכתוב את החולשה זה לכתוב את מה שקורה באמת למי שפוגשת מכשול.
הגר בן אשר מגיעה מהכיוון ההפוך. היא כתבה, ביימה ושיחקה בתפקיד הראשי ב"הנותנת" משנת 2012, יצרה את "הפורצת", ויצרה עם רון לשם ודניאל חן את הסדרה "ילד רע" וביימה אותה. ב"הנותנת" תמר, בת 35 ואמא לבד לשתי ילדות קטנות, מנהלת יחסים מיניים עם כמה גברים מהמושב. ב"הפורצת" אלכס, בת 17 מערד, נשארת לבד כשאמא שלה נעלמת, ומתחילה לפרוץ לבתים. על שתיהן היא אומרת: "לא אחת רואים נשים כאלה בסרטים כחלשות ומסכנות, ואני באמת לא רואה את זה כך. שתיהן נלחמות על החיים שלהן ועל הזכות שלהן לעשות מה שהן רוצות." בעיניה, מה שנראה כמו חולשה הוא מאבק.
ודיופ מסרבת גם לצד השני. היא לא רצתה שהדמויות שלה יהיו "הסטריאוטיפ של האישה האפריקאית החזקה ששורדת הכול, כי זו כזאת קלישאה." האישה החזקה היא אותה קטגוריה מבחוץ, רק בכיוון ההפוך.
סיגל אבין יצרה, כתבה וביימה את "Losing Alice" (הוט, ואחר כך Apple TV+), על אליס, במאית בת 48 שהקריירה שלה נתקעה בזמן שגידלה שלוש בנות, ונהיית אובססיבית לתסריטאית צעירה. אבין הולכת עד הסוף: "רציתי לראות את הפגמים של נשים." אצלה מותר לדמויות להיות אנוכיות, מלאות זעם, קנאיות. והחומר, שוב, מבפנים: "את הדמויות אני תמיד בונה מהניסיון שלי. זה לא אוטוביוגרפי, אבל זה מאוד אישי."
על פניו, יש כאן סתירה בין הכותבות. אחת מגינה על חולשה, השנייה מסרבת לראות בגיבורות שלה חלשות, השלישית לא רוצה את האישה החזקה, והרביעית רוצה פגמים. אבל נדמה לנו שכולן אומרות דבר דומה: כולן מסרבות לקטגוריה שבאה מבחוץ. מבפנים רואים מאבק, פגם, מכשול. "חלשה" ו"חזקה" הן מילים של מי שמסתכל מבחוץ.
מה הסיפור שואל עליה
הראייה הזאת משנה גם את המבנה של הסיפור: את השאלה שהוא שואל. גרטה גרוויג כתבה וביימה את "ליידי בירד", "נשים קטנות" ו"ברבי". "ליידי בירד" מתרחש בסקרמנטו של 2002: כריסטין, שקוראת לעצמה ליידי בירד, לומדת בתיכון קתולי וחולמת על קולג׳ בחוף המזרחי, ואמא שלה נגד. גרוויג אומרת עליו: "רציתי לתת לסיפור של אם ובת את המקום שחשבתי שמגיע לו." ועוד: "רציתי לעשות סיפור שבמרכזו אישה צעירה, שהשאלה המרכזית בו לא תהיה אם בסוף היא תהיה עם הבחור הזה או עם הבחור ההוא." גרוויג מזיזה את מרכז הסיפור מהשאלה עם מי היא תהיה, אל אמא שלה.

סלין סיאמה עושה את זה בתוך סיפור אהבה. ב"דיוקן של נערה עולה באש" (2019) שלה, בסוף המאה ה-18, ציירת בשם מריאן מגיעה לאחוזה מבודדת בבריטני כדי לצייר בסתר את אלואיז. את הדיוקן ישלחו לאציל ממילאנו, שאלואיז אמורה להינשא לו. סיאמה אומרת: "רציתי סיפור אהבה שיש בו שוויון. זה משהו שלא רואים הרבה." המראיין ב-Slant שאל אם הכוונה הייתה שהיריב בסרט יהיה הזמן, והחתונה שמחכה לאלואיז. היא ענתה שכן, כי "רציתי מאוד לא לעבור שוב את אותם מיקוחים ואותם קונפליקטים". סיאמה מוציאה מהסיפור את מאבק הכוח בין האוהבות. המתח בא מבחוץ: מהזמן, ומהחתונה שמחכה.

ומרגלית אומרת את זה על טלוויזיה: "טלוויזיה לא מספרת סיפור, היא חוקרת שאלה." העלילה היא הדרך לחקור את השאלה.
ואפשר לעשות את זה גם בתוך ז׳אנר מוכר. אבין, כשדיברה על "Losing Alice", סיפרה שהיא שאבה השראה מפילם נואר ומהמותחנים האירוטיים של שנות ה-90. ואז, במילים שלה, "החלפתי בהם את המבט הגברי במבט הנשי".
ומה אומרות אלה שלא מסכימות
חלק מהכותבות לא רואות בזה משהו שנולדים איתו. סיאמה, על המבט הנשי: "צריך לפרק אותו. זו עבודה. זה לא קורה לך כי את אישה."
הבמאית הארגנטינאית לוקרסיה מרטל מסרבת לתווית לגמרי. "זאמה", הסרט שלה מ-2017, מתרחש בסוף המאה ה-18: דון דייגו דה זאמה, שופט במוצב נידח בדרום אמריקה, רחוק מאשתו ומהילדים, מחכה להעברה, ובטוח שהיא כבר בדרך. זה הגבר הראשון במרכז סרט שלה, ועליו היא אומרת: "אני לא חושבת על המגדר של הדמויות שלי."
והגר בן אשר נשאלה אם המעבר לעולם של בנים בסדרה "ילד רע" דרש ממנה גישה אחרת. התשובה שלה: "אני לא בטוחה שזו הבחנה מגדרית." היא חשבה שיותר קל לה לכתוב נשים, והופתעה מכמה כיף היה לה לכתוב בנים. מבחינתה ההבדל הוא בין דמות לדמות.
ובכל זאת
הן צודקות שזה לא קורה מעצמו, וסיאמה מדייקת כשהיא קוראת לזה עבודה. אבל מעניין לראות מה קורה כשהן כותבות גברים. מרטל, שלא חושבת על המגדר של הדמויות שלה, מסבירה בראיון אחר שאותו סרט על גבר עוסק במשהו "שנשים מכירות היטב, והעולם הגברי מכיר הרבה פחות: הכישלון. העולם של הנשים מכיר כישלון הרבה יותר מהעולם של הגברים."
לוקרסיה מרטל · על "זאמה"
"העולם של הנשים מכיר כישלון הרבה יותר מהעולם של הגברים."
Film Comment · 2017
ולדעתנו זה מה שמחזק את הטענה יותר מכול: הראייה הזאת עובדת גם כשהדמות היא גבר. וולר-ברידג׳: "אני רוצה לתת לדמויות הגברים את אותה פגיעות שנותנים לנשים." ובן אשר נהנתה לכתוב בנים. כתיבה נשית, כמו שאנחנו רואים אותה, היא יכולת: לראות פגיעות, להכיר כישלון מבפנים, לראות פגמים בלי לשפוט. והעבודה שסיאמה מדברת עליה היא הדרך להוציא את היכולת הזאת אל הדף.
אפשר לקחת דמות מהתסריט שלכם ולשאול עליה שלוש שאלות שעולות מהדברים של הכותבות: מה השאלה המרכזית שלה, והאם התשובה עליה היא גבר? מה הפגם שלה? ואיזה סוד שלכם, לא סיפור מהחיים, מסתתר בה?
שלוש שאלות לגיבורה שלכם
-
מה השאלה המרכזית שלה?והאם התשובה עליה היא גבר. גרטה גרוויג
-
מה הפגם שלה?אנוכית, מלאת זעם, קנאית. סיגל אבין
-
איזה סוד שלכם מסתתר בה?האישי זה לא ביוגרפי. קרן מרגלית
ורק אז השאלה הקשה: באילו עיניים מסתכלים עליה?
מקורות
- Phoebe Waller-Bridge, BroadwayWorld, 2019; Deadline, 2019
- Jane Campion, Slant Magazine, 2022
- Mati Diop, The Moveable Fest, 2020; Girls on Tops
- Sarah Rosen, Losing Alice Creator Sigal Avin, Hey Alma, מרץ 2021; Gerri Miller, Jewish Journal, ינואר 2021
- ליאור אלפנט, ראיון עם מיה דרייפוס, פוליטיקלי קוראת, ינואר 2015
- נחום מוכיח, הגר בן אשר: פורצת גבולות, הבמה, נובמבר 2017; יונתן קופיבקר, הגר בן אשר על ילד רע, פורטפוליו, דצמבר 2025
- נחום מוכיח, רמה אחת מעל כולם, הבמה, נובמבר 2012
- קרן מרגלית בפודקאסט הקלט כסדרה, עם מני אבירם, mako, ספטמבר 2023
- Greta Gerwig, TheWrap, 2018
- Céline Sciamma: Film Comment, 2019; Slant Magazine, 2019; Autostraddle, 2020
- Lucrecia Martel: MovieMaker, 2018; Film Comment, 2017